כשהמשרתת שהביאה את המסר של בעלי היקר נהגה ליפול על רגלי ולהתפלל, אני ביהירותי אפילו לא הסתכלתי עליה ואפילו לא דיברתי איתה.
החברים שלי היו מייעצים לי אי פעם במילים מתוקות, אבל נהגתי להשיב להם בהתנשאות ולשלוח אותם.
ואז, כשהאדון האהוב עצמו נהג לבוא ולקרוא לי-הו יקירי! 0 יקירתי! נהגתי לשתוק רק כדי להרגיש חשוב.
ועכשיו כשאני סובלת את ייסורי הפרידה של בעלי, אף אחד אפילו לא בא לשאול אותי באיזה מצב אני חיה. עומדת על דלת אהובתי אני בוכה ומייבבת. (575)