אואנקר אחד, האנרגיה הראשונית, התממש בחסדו של המנחה האלוהי
במפץ אחד, האואנקר יצר והפיץ אינספור צורות.
הוא הרחיב את עצמיותו בצורה של אוויר, מים, אש, אדמה ושמים וכו'.
הוא יצר מים, אדמה, עצים, הרים וקהילות ביוטיות רבות.
אותו בורא עליון בעצמו אינו ניתן לחלוקה ובקריצת עין אחת יכול ליצור מיליוני יקומים.
כאשר לא ניתן לדעת את גבולות בריאתו, כיצד ניתן לדעת את מרחבו של אותו בורא?
אין סוף לקיצוניות שלו; הם אינסופיים.
כמה עצום אפשר היה לומר אותו? ההוד של הגדול הוא גדול.
אני מספר את מה ששמעתי שאומרים עליו שהוא הגדול שבגדולים.
עשרות יקומים שוכנים בטריכומה שלו.
לא ניתן היה להשוות אף אחד עם מי שברא והפיץ הכל במפץ אחד.
הוא מעבר לכל ההצהרות של הוודות והקטבים. הסיפור הבלתי ניתן לתיאור שלו הוא מעבר לכל התיאורים.
כיצד ניתן היה לראות ולהבין את הדינמיות הבלתי גלויה שלו?
יצירת הג'יווה (עצמי) הוא עשה את גופו ונתן צורה טובה לפה, לאפו, לעיניים ולאוזניים.
בחן הוא העניק ידיים ורגליים, אוזניים ותודעה עבור הקשבה למילה ועין כדי לראות טוב.
לצורך פרנסה ועבודות אחרות, הוא החדיר חיים בגוף.
הוא העניק טכניקות שונות של הטמעה של מוזיקה, צבעים, ריחות וניחוחות.
עבור לבוש ואכילה הוא נתן חוכמה, כוח, מסירות, חוכמה ותהליך חשיבה מפלה.
לא ניתן להבין את המסתורין של אותו מעניק; התורם האוהב הזה שומר איתו על אינספור מידות טובות.
מעבר לכל הדעות, הוא אינסופי ובלתי נתפס.
ערבוב חמשת היסודות מארבעה מכרות (חיים) (ביצה, עובר, זיעה, צמחייה) נברא העולם כולו.
יצירת שמונים וארבעה הלכים של טבע החיים, הושג בהם הישג המעבר.
בכל אחד מהמינים נוצרו יצורים רבים.
כולם אחראים (למעשיהם) ונושאים כתב גורל על מצחו.
כל נשימה וכל פת נספר. תעלומת כתבי הקודש והסופר הזה לא יכול היה להיות מוכר על ידי אף אחד.
הוא עצמו בלתי מורגש, הוא מעבר לכל כתב.
כדור הארץ והשמיים מפחדים אך אינם מוחזקים על ידי שום תמיכה, והאדון הזה מקיים אותם תחת משקל הפחדים.
שמירה על אוויר, מים ואש בפחד (משמעת). הוא ערבב את כולם (וברא את העולם).
הנחת אדמה במים הוא הקים שמים ללא תמיכה של כל אביזרים.
הוא שמר על אש בעצים והעמסת העצים בפרחים ובפירות הפכה אותם לבעלי משמעות.
שמירה על אוויר (חיים) בכל תשע הדלתות הוא גרם לשמש ולירח לנוע בפחד (משמעת).
האדון ללא רבב עצמו הוא מעבר לכל הפחדים.
אפילו לעלות על רמות השמים אף אחד לא יכול להגיע לאדון הגבוה ביותר.
הוא גבוה מהגבוהה ביותר; אין לו מקום (מיוחד), מגורים, שם וכל עייפות.
אם מישהו יורד נמוך שווה למיליוני עולמות תחתונים אפילו אז הוא לא יכול לראות אותו.
אפילו הכיסויים של כל ארבעת הכיוונים - צפון, מזרח, דרום, מערב, אינם יכולים מעליו.
לא ניתן להשיג את מרחבו; הוא יכול בקריצה אחת של עינו ליצור ולהרוס (את כל הקוסמוס).
כשהניחוח מעטר את הפרח, גם האדון נוכח בכל מקום.
על היום והחודש של הבריאה, הבורא לא אמר דבר לאיש.
חסר הצורה ששכן בעצמו לא גרם לאף אחד לראות את צורתו הבלתי מורגשת.
בעצמו הוא ברא הכל ובעצמו הוא (עבור עושר היצורים) הקים את שמו בלבם.
אני משתחווה לפני אותו אדון ראשוני, שנמצא שם בהווה, שיישאר בעתיד ומי שהיה גם בהתחלה.
הוא מעבר להתחלה, מעבר לסוף והוא אינסופי; אבל הוא אף פעם לא שם לב לעצמו.
הוא ברא את העולם ובעצמו מכניס אותו לעצמו.
בטריכומה האחת שלו הוא הכניס עשרות יקומים.
מה ניתן לומר על מרחבו, משכנו והיקף מקומו?
אפילו המשפט האחד שלו הוא מעבר לכל גבולות והערכתו לא יכולה להיעשות על ידי מיליוני נהרות של ידע.
מקיים העולם הזה אינו נגיש; ההתחלה והסוף שלו בלתי מורגשים.
בהיותו כל כך גדול, איפה הוא הסתיר את עצמו?
כדי לדעת זאת, האלים, בני האדם ורבים מרוכזים בו תמיד.
ברצונו ממשיכים לזרום לאקים של נהרות (של חיים) עמוקים ובלתי נתפסים.
התחלה וסיום של זרמי חיים אלה אינם ניתנים להבנה.
הם אינסופיים, בלתי נגישים ובלתי מורגשים אך עדיין כולם נעים באדון הגדול. הם לא יכולים לדעת את היקף אותו אדון בלתי מורגש וחסר גבולות.
נהרות שיש בהם אינספור גלים הפוגשים את האוקיינוס הופכים לאחד איתו.
באוקיינוס הזה יש לאקים של חומרי תכשיט יקרי ערך, שלמעשה הם מעבר לכל עלות.
אני קורבן לאדון הבורא הזה.
יש לשבח את האדון המקיים הזה שברא את הבריאה רבת הצבעים.
הוא נותן פרנסה לכולם ונותן צדקה שלא נתבקשה.
אף אחד לא דומה לאף אחד וה-jiva (יצירתי) הוא טוב או רע לפי יחס התמיהה שבו.
בהיותו טרנסצנדנטי, הוא מנותק מכל דבר ובהיותו ברהם מושלם. הוא תמיד עם כולם.
הוא מעבר לקאסטה וסמלים וכו' אבל זה לצד זה הוא חודר לאחד ולכולם.
הוא נמצא באוויר, מים ואש כלומר הוא הכוח של היסודות הללו.
האונקר שיצר את הצורות יצר זבוב בשם מאיה.
הוא רימה מאוד את כל שלושת העולמות, ארבעה עשר מגורים, מים, פני השטח והעולם התחתון.
כל עשרת הגלגולים, מלבד ברהמה, ויסנו, מהסה, הוא עשה לרקוד בבזאר בצורה של עולם.
הפרושים, הצנועים, האנשים המרוצים, הסידורים והנאות כולם נעשו שולל בדרכים של כתות שונות.
מאיה החדירה תאווה, כעס, התנגדות, חמדנות, התאהבות ורמאות בכל וגרמה להם לקרבות פנים.
מלאי אגו הם חלולים מבפנים אבל אף אחד לא מקבל את עצמו לא מושלם (כולם מרגישים שהם המדד המלא ולא פחות ממנו).
אדון הבורא עצמו הסתיר את הסיבה לכל זה.
הוא (האדון) הוא קיסר של קיסרים ששלטונם יציב והממלכה גדולה מאוד.
כמה גדולים כסאו, ארמונו וחצרו.
כיצד יש להספיד אותו וכיצד ניתן לדעת את מרחב אוצרו ושטחו?
כמה גדול הוד והוד שלו וכמה חיילים וצבאות יש בשירותו?
הכל תחת הסדר שלו הוא כל כך מאורגן וחזק עד שאין שום חוסר זהירות.
הוא מבקש מאף אחד לא לארגן את כל זה.
אפילו לאחר קריאת הלכים של הוודות, ברהמה לא הבין הברה (פרמטמה)
סיווה עושה מדיטציה באמצעות אלפי שיטות (תנוחות) אך עדיין לא הצליחה לזהות את הצורה, הגוון והמסווה (של ה').
ויסנו התגלם דרך לאקים של יצורים אבל הוא לא הצליח לזהות אפילו מעט מהאדון הזה.
ססנג (הנחש המיתולוגי) דיקלם וזכר רבים שמות חדשים של האל, אך עדיין לא יכול היה לדעת עליו הרבה.
אנשים רבים וארוכים חוו את החיים באופן שונה, אבל כולם ורבים פילוסופים לא יכלו להבין את סבדה, הברהמה.
כולם נבלעו במתנותיו של האדון ההוא והמעניק הזה נשכח.
האל חסר הצורה קיבל צורה והתבסס בצורת גורו עשה הכל כדי להרהר על לורד (כאן הרמז הוא כלפי גורו נאנק).
הוא קיבל תלמידים מכל ארבעת הוורנות ויסד את משכן האמת בצורה של קהילה קדושה.
הוא הסביר את הפאר של המילה הזו של הגורו מעבר לוודות והקטבים.
אלה שהתמסרו לעשרות רעות הושמו כעת להרהר באלוהים.
הם נשמרו מנותקים בתוך מאיה ונאלצו להבין את החשיבות של אותו שם קדוש, צדקה ורחצה.
כינס את שתים עשרה הכתות יחד, הוא הכין שביל גבוה של גורמוקים.
בעקבות הנתיב הזה (או הסדר) ועלו במדרגות הכבוד כולם התייצבו בעצמם האמיתי.
ללכת בדרך של להיות אדם גורמוק לא קורא על הדרך הלא נכונה של אי ודאות.
אחרי שמתבוננים בגורו האמיתי, לא רואים חיים, מוות, באים והולכים.
בהקשבה לעולם של גורו אמיתי הוא הופך לכוונן למנגינה הבלתי מושפעת.
מגיע למקלטו של הגורו האמיתי עכשיו האדם סופג בקהילה הקדושה המייצבת.
הוא מכניס את עצמו להנאת רגלי הלוטוס.
הגורמוקים נשארים נרגשים לאחר שהם ספגו את כוס האהבה הקשה לשתות.
אימוץ המשמעת בקהילה הקדושה, כוס האהבה הבלתי נסבלת שותים ונמשכים.
ואז האדם הנופל לרגליו ונמנע מאגו מת ביחס לכל הדאגות הארציות.
משוחרר בחיים הוא מי שמת מאיה וחי באהבת אלוהים.
ממזג את התודעה שלו ב-Word ומנקה את הצוף הוא אוכל את האגו שלו.
בהשראת המנגינה הבלתי מושפעת הוא תמיד ממשיך לשפוך את המילים-נקטר.
עכשיו הוא כבר גורם לכל הסיבות אבל עדיין לא עושה שום דבר מזיק לאחרים.
אדם כזה מציל את החוטאים ומספק מחסה לחסרי מחסה.
הגורמוקים נולדים ברצון האלוהי, הם נשארים ברצון האלוהי ונעים ברצון האלוהי.
במשמעת ובאהבת העדה הקדושה הם מרתקים גם את יהוה אלוהים.
בהיותם מנותקים כמו לוטוס במים הם נשארים רחוקים ממעגל התקוות והאכזבות.
הם נשארים איתנים כמו יהלום בין הפטיש לסדן וחיים את חייהם נטועים עמוק בחוכמת הגורו (גורמטי).
הם תמיד סופגים אלטרואיזם בליבם ובתחום החמלה הם נמסים כמו שעווה.
כשארבעה פריטים מתערבבים בבטל והופכים לאחד, כך גם הגורמוקים מתאימים לכל אחד.
הם, בצורת מנורה שהופכת לפתילה ושמן, שורפים את עצמם (כדי להדליק אחרים).
יש המון נכסים כמו אמת, שביעות רצון, רחמים, דהרמה, רווחה, אבל אף אחד לא יכול היה לדעת את הקיצוניות של זה (פרי עונג).
אומרים על ארבעה אידיאלים שהם וייתכן שהם מוכפלים בלקים, גם אז הם לא משתווים לרגע אחד של פרי עונג.
רידה, סידה וליכי אוצרות אינם משתווים לחלק הקטן שלו.
לראות את האינטימיות של Word ושל התודעה, שילובים רבים של פילוסופיות ומדיטציות מופתעים.
מובאות שיטות רבות של ידע, מדיטציה וזיכרון;
אבל כשמגיעים לשלב השליו, פרי התענוג של כוס אהבת האל שהושגו על ידי גורמוקים הוא נפלא.
בשלב זה משולבים אינטלקט, חוכמה ומיליוני טהרות.
יש שם מיליוני טקסים של דקלום, חזרות בתשובה, עצירות, קורבנות וערות.
צומות, חוקים, בקרות, פעילויות הם רבים אבל כולם כמו חוט חלש.
רבים מהם הם מרכזי עלייה לרגל, ימי נישואין ומיליוני מעשי צדקה, ארגוני צדקה ואלטרואיזם.
מיליוני סוגים של סגידה לאלים ולאלות, שילובים, פגמים, ברכה, קללות יש שם.
פילוסופיות רבות, ורנות, לא-וורנות ורבים הם האנשים שאינם מתעסקים במותגים (המיותרים) של לאקים של פולחנים והנחות.
רבים הם האמצעים להתנהגות ציבורית, סגולות, ויתור, פינוק ואמצעי כיסוי אחרים;
אבל כל אלה הם הישארות של אומנות הרחק מהאמת; הם לא יכולים לגעת בו.
גבוה מהאמת הוא חיים אמיתיים.
הגורו האמיתי (אלוהים) הוא הקיסר האמיתי והקהילה הקדושה היא כס המלכות האמיתי וזה מענג ביותר.
המילה האמיתית היא מנטה כה אמיתית שבה יציקות שונות של מתכות פוגשות את הגורו, אבן הפילוסוף, והופכות לזהב (גורמוקים).
שם, רק הרצון האלוהי האמיתי פועל מכיוון שסדר האמת לבדו מעניק שמחה ותענוג.
שם, רק הרצון האלוהי האמיתי פועל מכיוון שסדר האמת לבדו מעניק שמחה ותענוג.
שם, בשעות הבוקר המוקדמות, ההספד נכון והוא של האמת בלבד.
אמונתם של הגורמוקים היא אמת, ההוראה נכונה, (כמו כוהנים אחרים) הם אינם נגועים בקמצנות.
הגורמוקים נשארים מנותקים בין תקוות רבות והם תמיד משחקים במשחק האמת.
גורמוקים כאלה הופכים לגורו והגורו הופך לתלמיד שלהם.
גורמוק דוחה את האגו והוא אוהב את רצון האל.
נעשה עניו ונופל לרגליו הוא הופך לעפר וזוכה לכבוד בחצר ה'.
הוא תמיד נע בהווה כלומר לעולם לא מתעלם מהמצבים העכשוויים ומקבל זה לצד זה את מה שצפוי לקרות.
כל מה שנעשה על ידי יוצר כל הסיבות, מתקבל על ידו בהכרת תודה.
הוא נשאר שמח ברצון ה' ורואה את עצמו כאורח בעולם.
הוא נשאר מרומם באהבת ה' והולך מוקרב למעללי הבורא.
כשהוא חי בעולם הוא נשאר מנותק ומשוחרר.
אדם צריך להישאר ברצון האדון על ידי הפיכתו למשרת צייתן.
כולם ברצונו וכולם צריכים לשאת את חום הסדר האלוהי.
האדם צריך להפוך את ליבו לנהר ולתת למי הענווה לזרום לתוכו.
לעזוב את הפעילות הארצית צריך לשבת על כס העדה הקדושה.
מיזוג התודעה במילה, צריך להכין את הקישוט של חוסר פחד.
צריך להישאר אמיתי באמונה ובשביעות רצון; יש לשמור על עסקת הכרת התודה כדי להמשיך ולהתרחק מהנתינה והקח העולמית.
אדם כזה לא טובע במים (של מאיה) ולא נשרף באש (של תשוקה).
טוב לב, חיבה, אהבה וריח נלהבים אינם נשארים מוסתרים גם אם הם נסתרים ומעצמם באים לידי ביטוי.
סנדל עושה את כל הצמחייה ריחנית ואף פעם לא גורם לה להבחין בעצמה (אבל עדיין אנשים נוטים לדעת את זה).
נהרות ונחלים פוגשים את הגנגס והופכים לטהורים בשקט ללא כל הודעה.
היהלום נחתך על ידי היהלום והיהלום החותך נראה כאילו אימץ את היהלום השני בלבו (כמו כן הגורו החותך את מוחו של התלמיד נותן לו מקום בלבו).
תלמידו של הגורו הופך לסאדהו כזה בקהילה הקדושה כאילו מישהו הופך לאבן חכמים לאחר שנגע באבן החכמים.
עם ההוראה האיתנה של הגורו, מוחו של הסיקי הופך לשלווה ואלוהים גם הופך לחיבה כלפי החסיד מקבל שולל.
השגת מראה של האל הבלתי מורגש היא פרי התענוג עבור הגורמוקים.